טובלי סימיריאן
פרסומים אחרונים
שוב, נשים יהודיות של מילים פרסמה את כתביו של טובלי: ספר זיכרונות בשם "המשורר נותן ללכת" זמין כעת ב-
https://jewishwomenofwords.com.au
נשים יהודיות של מילים
תומכים בכתביו של טובלי מאז 2021.
אנא בקר ב-
https://jewishwomenofwords.com.au
אוניברסיטת קנט סטייט פרסמה אנתולוגיה בשם: אור נכנס לחורשה.
שירתו של טובלי כלולה תחת FOREST...סלמנדרה אדומה-מזרחית.
ניתן לגשת לגרסה מקוונת בכתובת:
סלמנדרה מזרחית אדומה - CVNP (travelingstanzas.com)
דודה לילי...
שיר פרוזה
יופיע ב-Proem Journal
באמצע 2020
https://proemjournal.wixsite.com/proem
דוגמאות לכתבים שפרסמו לאחרונה טובלי
אתמול
היבון
הידיים שלי ריקות. בלי נשק, אפילו לא משרוקית. הפיתול ברגל המכנסיים שלי אינו מורגש, כמו חול זז; או לפחות כך אני מעמיד פנים. לזקן בבית הקברות אין קבר. הוא משלב את רגליו. החולצה החדשה שלי גדולה מדי. אני ריק ולא יכול למלא מקום. השרוולים המתנפחים שלו מתנופפים ברוח. שום דבר לא נמצא שם, שום דבר למעלה, שום דבר למטה. שרשרת הענבר הצהובה שהובאה מליטא תלויה על מסמר באוויר איפשהו. שם - בית ישן מלא אבק הוא המקום שבו אני צריך להיות, ריק, בלי שום דבר להגן עליו. אין כסף, בגדים או חברים; ספר החשבונות שלי ריק, טביעות הרגל נמחקו עצם אחר עצם. לא נשאר כלום, אפילו לא אתמול. ובכל זאת, הזדמנות אחרונה: העננים הרכים של כדורי צמר גפן, מורטבים, ממולאים כמו אפר כדי למנוע מהפה שלי לזעוק, להשתחרר, כך שבמהלך ההספד שום דבר לא ישקע באדמה לפני זמנו...
כדורי צמר גפן רטובים,
סופג את הזכרונות שלי,
אף אחד לא מקווה.
טובלי Simiryan © 2014
בקושי מרגיש
"כדי שהרוע יפרח, זה דורש רק אנשים טובים לאאו לא לעשות כלום."
שמעון ויזנטל
פרצוף פחם נותר בחלון בית הקפה.
זה רגע של עיניים שבורות,
אדישות נשפכת כמו מפל של נהרות קפואים
נאלץ לתוך אוקיינוס אחרון.
אנחנו לא בוכים יותר. הטרייד אוף?
כל הפרעה מאחדת, כמו אור שמש שיורד בתוך גשם,
נשפך דרך העיניים שלנו עד שהאבק סביב הכתפיים שלנו מרגיש רטוב.
זו הנקודה שבה אנחנו נעלמים,
כאילו עשן הוא כל מה שאנחנו טובים עבורו,
הפעם עולה דרך שלושה עננים קטנים במקום ארובה,
מתמוסס ולא חוזר לעולם.
מספר אינסופי של אבנים כיסו את הקבר הזה.
אף על פי כן, אנו מוצאים את עצמנו חיים מתוך שתיקה.
הנחמה שלנו?
אתה עם הפנים הכפופות שלך.
אתה עם שיניים חסרות.
החושך החלול של הד שרוט על זכוכית.
ועדיין אנחנו בחיים.
טובלי סימיריאן (ג) 2014
לחכות
היבון
חיכיתי לך. כל כך הרבה זמן ברח, השפה שלנו החמיאה למתים כמו רעש מוטעה. לא רציתי להיות חסר ערך, הפסקתי לדבר. לא. לא חסר מילים, חסר קול. זה לא אומר כלום. אני כלום. זה לא מה שאתה אומר, אלא איך אתה נשמע. לא משנה, העיירה נעלמה ואיתה חתיכה מכל דור. אור השמש חלף ליד פינה, שובל הרוק הצהוב שלו ירק כמה עננים אפורים במקום עלות השחר. אז מה? החייל שעוקב אחרינו מחובר לכתם שמן על הקרקע. הוא יודע מה נכשל, אז למה להמשיך לצוד. למה להסתכל למטה. מאוחר יותר, הירח הפך לציפורן שלך מאירה כמו אור. חיכיתי. אף אחד לא בא. מתישהו, הזיכרונות שלנו יתחילו לעלות ואז יתכנסו. כרגע, אני לא סומך על שמיים צהובים דולפים; אני לא שומע את קול האוויר נשבר בתוך המחשבות.
על כל הפנים שלי,
בכל הגוף שלי
אני מחכה לשקט.
טובלי סימיריאן (ג) 2014